מבוא לפסיכולוגיה - פרק 13 - הבנת האישיות

פרק 13- הבנת האישיות

אנו מגדירים אישיות כמערך מורכב של תכונות פסיכולוגיות המשפיע על דפוסי ההתנהגות האופייניים לפרט במצבים שונים ולאורך זמן. תיאוריות אישיות הן קביעות היפותטיות על מבנה אישיותו של אדם ועל תפקודה. הן מסייעות: 1. להבין את מבנה האישיות, מקורותיה וקשריה עם משתנים אחרים. 2. לנבא התנהגות ואירועים בחיים על בסיס הידע על האישיות. תיאורטיקנים נבדלים זה מזה בהנחות היסוד שלהם, במקורות המידע שלהם ובתופעות שהם מנסים להסביר.

תיאוריות טיפוסים ותיאוריות תכונות

חלוקה לקטגוריות לפי טיפוסים – טיפוסי אישיות הם תופעות של הכול –או –כלום ולא של דרגה או רמה. אדם המזוהה כטיפוס מסוים, אין לזהותו כשום טיפוס אחר באותה המערכת. אחת מתיאוריות הטיפוסים הקדומות ביותר מקורה במאה ה-5 לפנה"ס (היפוקרטס). ויליאם שלדון (1942) היה אבי תיאוריית הטיפוסים המודרנית שקישרה בין מבנה הגוף לבין מזג. לאחרונה גיבש פרנק סלווי (1996) תיאוריית טיפוסים בת זמננו המבוססת על סדר הלידה. הניבויים של סלווי לפי סדר הלידה מבוססים על טענתו של דרווין שלפיה האורגניזמים משתנים ומתגוונים בשל הצורך למצוא לעצמם נישות שבהן יוכלו לשרוד

.

תיאור לפי תכונות – תיאוריות התכונות מציעות ממדים רציפים דוגמת משכל או ידידותיות. תכונות הן מהויות ואו מאפיינים קבועים היוצרים בבני אדם נטייה להתנהג בעקיבות במצבים שונים.

גישת התכונות לפי אלפורט – גורדון אלפורט ראה בתכונות את אבני הבניין של האישיות ואת מקור ייחודו של הפרט. תכונות יכולות לפעול כמשתנים מתווכים המקשרים בין קבוצה של גירויים לקבוצה של תגובות שבמבט ראשון נדמה שאין ביניהן קשר. שלושה סוגי תכונות: תכונות ציר, תכונות מרכזיות ותכונות משניות. תכונות ציר הן תכונות שסביבן אדם מארגן את חייו. תכונות מרכזיות הן קווי אופי עיקריים של אדם. תכונות משניות הן מאפיינים ספציפיים העוזרים לנבא את התנהגותו של הפרט, אך שימושיים פחות להבנת אישיותו. לפי אלפורט, מבני האישיות, ולאו דווקא תנאי הסביבה, הם הגורמים העיקריים להתנהגות.

זיהוי ממדי תכונות אוניברסאליות – ב-1936 העלה חיפוש במילונים שערכו גורדון אלפורט ועמיתו ה"ס אודברט, יותר מ-18,000 שמות תואר בשפה האנגלית לתיאור הבדלים בין בני אדם. ריימונד קאטל השתמש ברשימת שמות התואר של אלפורט ואודברט כנקודת התחלה בניסיון לגלות את הקבוצה הקטנה וההולמת של ממדי תכונות בסיסיים. קאטל כינה את 16 גורמי האישיות שמצא בשם תכונות מקור, שכן סבר שהם מספקים את המקור החבוי להתנהגויות הגלויות שאנו רואים בהן אישיות. ע"פ הנס אייזנק תוצאות מבחני תכונות אישיות מצביעות על שני ממדים רחבים בלבד: מוחצנות ונוירוטיות. אדם יכול להימצא בכל נקודה על המעגל – ממופנם מאוד ועד למוחצן מאוד, ומחסר כל יציבות (נוירוטי) ועד ליציב מאוד.

מודל חמשת הגורמים – בשנים האחרונות קיימת תמימות דעים שלפיה חמישה גורמים, החופפים חלקים לשני הממדים של אייזנק, מאפיינים באופן מיטבי את מבנה האישיות. חמשת ממדי האישיות האלה נקראים בשם "מודל חמשת הגורמים", "חמשת הגדולים". אין מטרת חמשת הגורמים להחליף את השמות הרבים של התכונות, שיש להם דקויות וגוני משמעות משלהם, אלא ליצור טקסונומיה, מערכת סיווג, המאפשרת לנו לתאר את כל האנשים שאנו מכירים בממדים החשובים המבדילים ביניהם. יש בין בני אדם הבדלים בתפקוד המוח המקבילים להבדלי התכונות במודל חמשת הגורמים.

תכונות ותורשתיות – תורשה התנהגותית היא חקר המידה שבה תכונות אישיות ודפוסי התנהגות עוברים בתורשה. מחקרי תורשתיות מראים, כי כמעט כל תכונות האישיות מושפעות מגורמים גנטיים. נמצא מתאם של 0.52 בין התאומים המונוזיגוטים לעומת 0.23 בין התאומים הדיזיגוטים.

האם תכונות מנבאות התנהגות? – אפשר לטעון כי הידיעה שאדם מתאפיין בתכונה מסוימת תאפשר לנו לנבא את התנהגותו בכל מיני מצבים. חוקרים אחדים שהתחילו בשנות העשרים לצפות בהתנהגויות הקשורות לתכונות במצבים שונים, גילו להפתעתם רק ראיות מועטות להתנהגות עקיבה במצבים שונים. העובדה שהערכות האישיות הניתנות במועדים שונים ועל ידי צופים שונים הן עקיבות, ואילו הערכות התנהגותו של אדם והתנהגותו בפועל במצבים שונים אינן עקיבות, ידועה בשם פרדוקס העקיבות. במרוצת הזמן הגיעו חוקרים להסכמה כי חוסר העקיבות הופיע במידה רבה כיוון ששיטת סיווג המצבים הייתה שגויה: הפרדוקס מתפורר ברגע שעולה בידי החוקרים לספק הסבר נאות למאפיינים הפסיכולוגיים של מצבים.

תיאוריות טיפוסים ותיאוריות תכונות מאפשרות לחוקרים לתאר תיאור תמציתי סוגי אישיות שונים של בני אדם.

תיאוריות פסיכו דינמיות – המשותף לכל תיאוריות האישיות הפסיכו דינמיות הוא ההנחה שכוחות פנימיים רבי עצמה מעצבים את האישיות ומניעים את ההתנהגות. תיאוריית האישיות של פרויד מבקשת ברוב תעוזה להסביר את המקורות להתפתחות האישיות ואת מהלך התפתחותה, את טיבה של הנפש, היבטים של אישיות חריגה וכיצד אפשר לשנות אישיות בטיפול פסיכולוגי.

פסיכואנליזה פרוידיאנית – לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, בליבת האישיות עומדים אירועים המתחוללים בנפשו של אדם, אירועים תוך –נפשיים, המניעים התנהגות. אופייה הפסיכו דינמי של גישה זו נובע מן הדגש שהיא שמה במעיינות הפנימיים האלה של ההתנהגות כמו גם בהתנגשות בין הכוחות הפנימיים. לכל פעולה אנושית יש סיבה ומטרה שאפשר לגלותן באמצעות ניתוח אסוציאציות חשיבה, חלומות, טעויות ורמזי התנהגות נוספים לתשוקות פנימיות. הוא פיתח את תיאוריית האישיות הנורמאלית על סמך מחקריו היסודיים על בני אדם שלקו בהפרעות נפש.

דחפים והתפתחות פסיכו סקסואלית – פרויד ייחס את מקור המוטיבציה של פעולות אנוש לאנרגיה נפשית הקיימת אצל כל אדם. פרויד הניח, כי לכל אדם יש אינסטינקטים או דחפים מולדים שהם מערכות מתח שאיברי הגוף יוצרים. משמופעלים מקורות האנרגיה האלה, הם באים לידי ביטוי במגוון אופנים. בתחילה שיער פרויד שקיימים שני דחפים. האחד פועל לשימור עצמי. לדחף השני קרא בשם ארוס, הכוח המניע, הקשור ליצרים מיניים ולשימור המין האנושי. הוא השתמש במושג ליבידו לציון מקור האנרגיה של דחפים מיניים – אנרגיה נפשית הדוחפת אותנו למצבי עונג חושני לסוגיו. תצפיות קליניות על מטופלים שסבלו מחוויות טראומטיות, הביאו את פרויד להוסיף את המושג טנטוס, או אינסטינקט המוות. אינסטינקט המוות היה בעיניו כוח שלילי, הדוחף אנשים להתנהגויות תוקפניות והרסניות. ארוס, הדחף המיני בהגדרתו הרחבה, אינו מופיע לפתע בגיל ההתבגרות, אלא פועל החל מן הלידה. (טבלה 13.2 עמ' 693) לפי פרויד, סיפוק יתר או תסכול –יתר באחד השלבים המוקדמים של ההתפתחות גורמים לקיבעון, חוסר יכולת להתקדם באופן נורמאלי לשלב ההתפתחות הבא. הוא האמין, כי להתנסויות בשלבים המקודמים של ההתפתחות הפסיכו סקסואלית יש השפעה מכרעת על התגבשות האישיות ועל דפוסי ההתנהגות בגיל מבוגר.

דטרמיניזם נפשי – דטרמיניזם נפשי הוא ההנחה, כי את כל התגובות הנפשיות ואת ההתנהגותיות קובעות התנסויות מוקדמות יותר. אמונתו של פרויד בדטרמיניזם נפשי הובילה אותו להדגיש את הלא-מודע, מאגר המידע שאינו זמין למודעות. לפי פרויד, המוטיבציה להתנהגות יכולה לנבוע מדחפים שהאדם אינו מודע להם. אנו עשויים לפעול מבלי לדעת מדוע ובלי נגישות לסיבה האמיתית של פעולותינו. להתנהגותנו יש תוכן גלוי – מה שאנו אומרים, עושים ותופסים, ואולם יש גם תוכן נסתר, תוכן חבוי. לפי פרויד, יצרים הקיימים בתוכנו ואשר לדעתנו אינם מקובלים, חותרים בכל זאת לבוא לידי ביטוי. פליטה פרוידיאנית מתרחשת כאשר אנו מסגירים תשוקה לא מודעת בדיבור או בהתנהגות.

מבנה האישיות – הבדלי אישיות נובעים מן הדרכים השונות שבני אדם מתמודדים עם הדחפים הבסיסיים שלהם. פרויד תיאר מאבק מתמשך בין שני חלקים מנוגדים באישיות – הסתמי והאני העליון – ואת שניהם מווסת הפן השלישי של העצמי, האני. הסתמי הוא מאגר הדחפים הבסיסיים. הוא פועל בחוסר היגיון, בפרצים, ושואף להתבטא ולזכות בסיפוק מידי מבלי לשקול אם אפשר לממש את הרצוי, אם הוא טוב מבחינה חברתית או מקובל מבחינה מוסרית. בסתמי שולט עיקרון העונג, החיפוש הלא מבוקר אחר סיפוק, כאן ועכשיו בלא דאגה מן התוצאות. האני העליון הוא מאגר הערכים של האדם, והוא כולל עמדות מוסריות שנלמדו מהחברה. הוא מתפתח כאשר הילד מפנים את האיסורים שהוריו ומבוגרים אחרים מטילים על פעולות לא רצויות מבחינה חברתית, ועושה אותם לערכיו שלו. האני העליון מוצא את עצמו תכופות בעימות עם הסתמי. האני הוא ההיבט של העצמי המבוסס על המציאות ומתווך בקונפליקט בין דחפי הסתמי לבין דרישות האני העליון. אחד מתפקידי האני הוא לבחור פעולות שיספקו את דחפיו של הסתמי אך בלא תוצאות לא רצויות. באני שולט עיקרון המציאות, המעמיד בחירות הגיוניות לפני דרישות להנאה.

הדחקה והגנת האני – (טבלה 13.3 עמ' 695) הדחקה היא התהליך הפסיכולוגי המגן על האדם מפני חרדה קיצונית ותחושת אשמה בשל דחפים, רעיונות וזיכרונות שאינם מקובלים או שמסוכן לבטא אותם או שניהם גם יחד. ההדחקה שומרת את המידע מחוץ לתודעה. מנגנוני ההגנה של האני הם אסטרטגיות מנטאליות שהאני נוקט כדי להגן על עצמו בקונפליקט היום –יומי בין דחפי הסתמי המבקשים לבוא לידי ביטוי, לבין דרישת האני העליון להתכחש להם. המנגנונים האלה נחשבים חיוניים להתמודדותו הפסיכולוגי של הפרט עם קונפליקטים פנימיים רבי עצמה. חרדה היא תגובה רגשית רבת עצמה המופעלת כאשר קונפליקט שהודחק עומד לעלות אל התודעה. בסופו של דבר מנגנוני ההגנה של האני מוליכים שולל. אם עושים בהם שימוש יתר הם יוצרים יותר בעיות מפתרונות. מקצת מחלות הנפש נובעות מהישענות רבה מדי על מנגנוני הגנה, שמטרתם להתמודד עם חרדה.

הערכת התיאוריה של פרויד – מספר הפסיכולוגים המותחים ביקורת על תפיסותיו של פרויד גדול, כנראה, ממספר התומכים בהן: מושגים פסיכואנליטיים הם מעורפלים ואינם מוגדים בהגדרה אופרציונלית, היא היסטוריה טובה אך מדע גרוע. היא אינה מנבאת באופן מהימן מה יקרה, אלא מיושמת בדיעבד, לאחר שהאירועים התרחשו. בשל הדגשת –יתר של מקורותיה ההיסטוריים של התנהגות בהווה, התיאוריה מסיטה את תשומת –הלב מגירויים המצויים כאן ועכשיו שאולי הם אשר גורמים להתנהגות הזו ומשמרים אותה. מעולם לא נכללו בה תצפיות או מחקרים על ילדים, ויש בה הטיה המעמידה את הזכר במרכז, כיוון שהיא משתמשת בדגם הזכרי כנורמה ואין בה ניסיון לבחון במה נקבות שונות.

הרחבת התיאוריות הפסיכו דינמיות – רבים מממשיכי דרכו של פרויד תיקנו תיקונים נרחבים בהשקפה הפסיכואנליטית על האישיות: הדגישו המיוחד את תפקודי האני, סברו כי למשתנים חברתיים יש תפקיד גדול יותר בעיצוב האישיות, ייחסו חשיבות פחותה לדחפים מיניים, הרחיבו את תקופת ההתפתחות האישית לכל משך חיי האדם. (אלפרד אדלר, קרן הורניי, קרל יונג כעמ' 699-700).

תיאוריות הומניסטיות – עיסוק בשלמות חוויותיו האישיות המודעות של הפרט ופוטנציאל הצמיחה שלו. הדגשת השאיפה למימוש עצמי – שאיפה תמידית להגשמת הפוטנציאל הטבוע באדם.

מאפייני התיאוריות ההומניסטיות – מוטיבציה להתנהגות נובעת מנטיותיו הייחודיות של אדם, המולדות והנלמדות כאחד, להתפתח ולהשתנות בכיוונים חיוביים לקראת יעד המימוש העצמי. קרל רוג'רס בדגיש את חשיבותה של הערכה חיובית בלתי מותנית בגידול ילדים: ילדים צריכים להרגיש שהוריהם יאהבו אותם תמיד ויקבלו אותם על אף שגיאות והתנהגות לא נאותה. כאשר הילד אינו מתנהג כראוי, על ההורים להדגיש בפניו שהם שוללים את התנהגותו ולא אותו עצמו. לאדם יש "עצמי אמיתי", אשר כדי להגיע לכלל מימוש, דורש תנאי סביבה חיוביים, כמו חום אנושי. בלא התנאים החיוביים המטפחים האלה, הילד מפתח חרדה בסיסית המדכאת ביטוי ספונטני של רגשות ומונעת יצירת קשרים טובים עם זולתו. תיאוריות הומניסטיות הן הוליסטיות מכיוון שהן מסבירות פעולות נפרדות של בני אדם בעזרת האישיות שלהם בכללותה. תיאוריות הומניסטיות הן נטייתיות כיוון שהן מתמקדות במאפייניו המולדים של האדם המשפיעים השפעה מכרעת על התנהגותו. נטיות הומניסטיות מכוונות בייחוד ליצירתיות ולצמיחה. תיאוריות הומניסטיות הן פנומנולוגיות כיוון שהן מדגישות את מסגרת ההתייחסות של הפרט ואת נקודת המבט הסובייקטיביות שלו על המציאות, ולא את נקודת המבט החיצונית של צופה או מטפל. התיאוריות ההומניסטיות אינן גורסות שאירועי העבר מנחים באופן לא מודע את ההתנהגות בהווה.

הערכת התיאוריות ההומניסטיות – תיאוריות הומניסטיות צמחו כדי להעלות על נס את האישיות הבריאה השואפת לאושר ולמימוש עצמי. לטענת המבקרים, המושגים ההומניסטיים מעורפלים מעט וכמעט שאין אפשרות לחקרם באופן מדעי. פסיכו ביוגרפיה מוגדרת כשימוש שיטתי בתיאוריה פסיכולוגית, כדי להפוך את חייו של אדם לסיפור לכיד ומאיר עיניים.

תיאוריות למידה חברתית ותיאוריות קוגניטיביות – פסיכולוגים הדוגלים בתיאוריית למידה בוחנים את הנסיבות הסביבתיות השולטות בהתנהגות. אישיות נתפסת כסך כל התגובות הגלויות והחבויות המופקות באופן עקיב לפי החיזוקים שהאדם חווה בימי חייו. ג'ון דולרד וניל מילר טבעו מושגים, דוגמת דחפים נלמדים, עיכוב תגובות ודפוסי הרגלים נלמדים. הם הדגישו את התפקידים שממלא כוחו המניע של המתח, ואת התוצאות המחזקות של הפחתת מתח. התנהגות המצליחה להפחית מתחים כאלה, חוזרת ונשנית והופכת בסופו של דבר להרגל נלמד, המקבל שוב ושוב חיזוק מהפחתת המתח. אפשר ללמוד בדרך של חיקוי חברתי מצפייה בהתנהגותם של אחרים בלא צורך לבצע את התגובה בפועל. תיאוריות למידה חברתית ותיאוריות קוגניטיביות בנות זמננו שותפות, לעיתים קרובות, לדעתם של דולרד ומילר. הן מדגישות הן את חשיבותם של תהליכים קוגניטיביים והן את חשיבותם של תהליכים התנהגותיים. התיאוריות הקוגניטיביות מדגישות, כי יש לנו חלק ביצירת האישיות שלנו. אנו בוחרים באופן פעיל את הסביבה שלנו, ולא רק מגיבים באופן סביל.

תיאוריית האישיות הקוגניטיבית –רגשית של מישל – וולטר מישל הדגיש, כי בני אדם משתתפים באופן פעיל בארגון הקוגניטיבי של קשרי הגומלין שלהם עם הסביבה. התנהגות נובעת מאינטראקציה בין אנשים למצבים. (טבלה 13.4 עמ' 707) דעותינו על אישיותם של בני אדם אינן נובעות מהערכת התנהגותם הממוצעת, אלא מהתחקות אחר האופן שבו מצבים שונים מביעים להתנהגויות שונות.

תיאוריית הלמידה החברתית הקוגניטיבית של בנדורה – גישת הלמידה החברתית של אלברט בנדורה שמה דגש בתהליכים הקוגניטיביים המעורבים ברכישת דפוסי התנהגות ובשימורם ולפיכך – בגיבוש האישיות. התיאוריה של בנדורה מצביעה על אינטראקציה מורכבת בין גורמים הקשורים באדם, להתנסות ולגירויים מהסביבה. כל אחד מאלה יכול להשפיע על האחרים או לשנותם, ונדיר למצוא שינוי חד כיווני, השינוי הוא הדדי. מה שאנו עושים עשוי להשפיע על הסביבה, והסביבה או משובים על התנהגותנו עשויים להשפיע על היבטים חשובים של אישיותנו. רעיון זה נקראה דטרמיניזם הדדי, ומרמז כי עלינו לבחון את כל המרכיבים אם ברצוננו להבין עד תום התנהגות אנושית. ככל שהתפתחה התיאוריה של בנדורה, המושג יעילות עצמית הלך ותפס בה מקום מרכזי. יעילות עצמית היא תפיסתו של האדם שלפיה הוא יכול לתפקד כראוי במצב מסוים. איננו מנסים לפעול או ליטול סיכונים כאשר אנו מצפים שלא נהיה יעילים. שלושה מקורות מידע אחרים משמשים להערכת היעילות העצמית: ניסיון עקיף – צפייה בהתנהגות של אחרים. שכנוע – אחרים עשויים לשכנע אותנו שיש בכוחנו לעשות משהו. ניטור ההתנהגות הרגשית בשעה שחושבים על המטלה או ניגשים לבצעה. ציפייה לכישלון או להצלחה, ובהתאם לכך החלטה לחדול מפעולה או להתמיד בה, עשויה להתבסס על התפיסה בנוגע לתמיכה או לאי –תמיכה של הסביבה. (ציפיות המבוססות על תוצאה).

תיאוריית המשכל החברתי של קנטור – (ננסי קנטור) – משכל חברתי הוא המומחיות שבני אדם מביאים להתנסויות שלהם במטלות החיים. שלושה סוגי הבדלים בין בני אדם: בחירת יעדים בחיים – אנשים נבדלים במטרות ובמטלות החיים החשובות להם ביותר. ידע הנוגע לאינטראקציות חברתיות, ואסטרטגיות להשגת יעדים. האינטראקציות בין שלושת הממדים האלה סוללות את הדרך לדפוסי ההתנהגות השונים שאפשר לראות בהם אישיות. תיאוריות המשכל החברתי מציגה נקודת מבט חדשה על האופן שבו אישיות מנבאת עקיבות: בפרק זמן נתון יש עקיבות ביעדים שבני אדם מציבים לעצמם, בידע שלהם ובאסטרטגיות שלהם. דפוס התנהגות מושפע מהיעדים שהפרט מציב לעצמו.

הערכת תיאוריות הלמידה החברתית והתיאוריות הקוגניטיביות – לפי תיאוריות למידה חברתית ולפי תיאוריות קוגניטיביות, רגשות הם רק תוצר לוואי של מחשבות ושל התנהגות או שהם פשוט נמנים עם סוגי מחשבות אחרים, ואין מייחסים להם חשיבות כשהם לעצמם. התיאוריות מותקפות כי הן אינן מכירות במלוא השפעת המוטיבציה הלא מודעת על ההתנהגות ועל רגשות. ישנו גם הסבר מעורפל לאופן היווצרות יכולות ומבנים אישיים.

תיאוריות העצמי – על פי ויליאם ג'יימס, שלושה מרכיבים בחוויית העצמי: אני חומרי, אני חברתי ואני רוחני. כל דבר שאנו מקשרים לזהותנו נהפך במובן מסוים לחלק של העצמי. על מנת לפתח את העצמי במלואו, על האדם לשלב את כל ההיבטים המודעים והלא מודעים בחייו ולקבל אותם.

היבטים דינמיים של מושג העצמי – מושג העצמי הוא מבנה מנטאלי דינמי המניע, מפרש, מארגן, מתווך ומווסת התנהגויות ותהליכים פנימיים ובין אישיים. מושג העצמי כולל מרכיבים רבים, ובהם הזיכרונות שלנו על עצמנו; אמונות בדבר התכונות, המניעים, הערכים והיכולות שלנו; העצמי האידיאלי שאנו חותרים אליו; סוגי העצמי שאנו חושבים לגלם; הערכות חיוביות או שליליות של עצמנו, ואמונות בדבר מה שאחרים חושבים עלינו. מושג העצמי שלנו מכיל סכמות על העצמי, סכמות העצמי, המאפשרות לנו לאגן מידע על עצמנו, בדיוק כפי שסכמות אחרות מאפשרות לנו לנהל היבטים אחרים של החוויה שלנו. הסכמות האלה, שאנו מרבים להשתמש בהן לפירוש התנהגותנו, משפיעות גם על האופן שבו אנו מעבדים מידע על הזולת. אנו מפרשים אפוא את פעולותיהם של אחרים לפי האמונות שלנו והידע שלנו על עצמנו. הייזל מרקוס ועמיתיה הגדירו סוגי עצמי אפשריים כך: "סוגי עצמי אידיאליים שהיינו רוצים מאוד להיות ;סוגי העצמי שאנו יכולים להיות; סוגי העצמי שאנו חוששים להיות"

הערכה עצמית והצגה עצמית – הערכת עצמית של אדם היא הערכה כוללת של העצמי. להערכה עצמית עשויה להיות השפעה ניכרת על המחשבות, על מצבי הרוח ועל ההתנהגות. מרבית בני האדם עושים כמיטב יכולתם כדי לשמר את ההערכה העצמית שלהם ולטפח את שלמות מושג העצמי שלהם. כשאנו מטילים ספק ביכולתנו לבצע מטלה, אנו עשויים להתנהג בדרך של חבלה עצמית.  היבטים חשובים של הערכה עצמית מתקשרים להצגה עצמית. הסבירות לחבלה עצמית גדלה כשידוע לאדם כי תוצאות ההתנהגות ייוודעו ברבים. הערכה עצמית גבוהה אינה מיטיבה לנבא ביצוע בהקשרים רבים.

היבטים תלויי תרבות של העצמי – כל תרבות יוצרת פירושים שונים למשמעות העצמי – תרבות אינדיבידואליסטית מעודדת תפיסה של העצמי כעצמאי. תרבות קולקטיבית מעודדת תפיסה של העצמי כתלוי. כאשר מדינה מייבאת מוצרים מערביים, היא מייבאת גם תחושת עצמי מערבית. התרבויות שבני אדם משתייכים אליהן משפיעות על האופן שבו הם מפרשים את העצמי שלהם.

הערכת תיאוריות העצמי – תיאוריות העצמי מצליחות להכיל את התפיסות שיש לבני אדם בנוגע לאישיותם ואת האופן שבו הם היו רוצים שאחרים יתפסו אותם. לא תמיד ברור אילו גורמים הם החשובים ביותר לניבוי התנהגות. ההדגשה שהעצמי הוא תוצר חברתי אינה עולה בקנה אחד עם ראיות שלפיהן היבטים מסוימים של האישיות הם, אולי, תורשתיים.

(עמ' 721-722)

הערכת האישיות

מבחנים אובייקטיביים – מבחני אישיות אובייקטיביים הם מבחנים שבהם הליך מתן המבחן ונקידתו פשוטים יחסית ומתנהלים על פי כללים מוגדרים היטב. שאלון לדיווח עצמי הוא מבחן אובייקטיבי שבו הנבחן עונה על סדרת שאלות בנוגע למחשבותיו, לרגשותיו ולפעולותיו.

שאלון האישיות הרב שלבי של מינסוטה MMPI – מטרתו הבסיסית של המבחן לאבחן אנשים לפי כמה תוויות פסיכיאטריות. MMPI מכיל 10 סולמות קליניים שכל אחד נועד כדי להבדיל בין קבוצה קלינית כלשהי לבין קבוצת ביקורת של נבחנים נורמאליים. המבחן כולל גם סולמות תוקף המזהים דפוסי תגובה חשודים. בין מעלותיו של הMMPI -2 – קל ופשוט לתת לנבחנים לענות על השאלון, הוא חסכוני ויש בו תועלת באבחון פסיכופתולוגיה. הוא אינו חף מביקורות – טענו שהסולמות הקליניים שלו הטרוגניים מדי, שהם מודדים כמה דפוסים בבת אחת ואינן מתמקדים בקבוצה קלינית מסוימת.

שאלון אישיות NEO-PI – נועד להעריך מאפייני אישיות באוכלוסיות של מבוגרים שאינם בטיפול נפשי. הניגשים למבחן מקבלים דף פרופיל המסכם את הציונים ביחס למדגם נורמטיבי גדול בכל אחד מחמשת הממדים העיקריים: נוירוטיות, מוחצנות, פתיחות, נועם הליכות ומצפוניות. מחקרים הוכיחו כי מדדי המבחן הם הומוגניים, מהימנים מאוד ובעלי תוקף מבנה וקריטריון טובים. שאלון חמשת הגדולים – תוכנן באופן המעניק לו תוקף בתרבויות שונות. יש לו מתאם גבוה עם NEO-PI, ההבדלים הם – חמשת הגדולים כולל סולם שנועד לבדוק אם הנבחן נוטה לענות תשובות רצויות מבחינה חברתית, והגורם הראשון נקרא "אנרגיה / פעילות" ולא "מוחצנות".

מבחני השלכה – במבחני השלכה אין טווח תשובות קבוע מראש. מוצגים כמה גירויים עמומים במתכוון, שאפשר לפרשם בדרכים רבות. אפשר לבקש מהנבחן לתאר את הצורות, להשלים את התמונות או לספר סיפור על הציורים.

מבחן רורשך – פותח ע"י הפסיכיאטר השוויצרי הרמן רורשך. הגירויים הם כתמי דיו סימטריים, מקצתם בשחור לבן ומקצתם צבעוניים. מראים לנבחן כתם דיו ושואלים אותו "למה זה דומה?" הבוחן רושם את דברי הנבחן, מילה במילה, את זמן התגובה שלו וכיצד הוא מחזיק את הכרטיס. נקידת התשובות נעשית בשלושה מימדים עיקריים: 1. המיקום שהנבחן הזכיר, כולו או חלק ממנו. 2. תוכן התגובה – אופי האובייקט והפעולות, 3. מגדירים אילו היבטים של הכרטיס עוררו את התגובה. האם התגלתה מקוריות. חוקרים מצאו קשרים בין דפוסים מסוימים של תגובות לבין מאפייני אישיות נורמאלית ומאפיינים פסיכו פתולוגיים.

מבחן התפסת הנושא – פותח ע"י הנרי מאריי, מציגים לנבחנים תמונות של סצנות עמומות ומבקשים מהם להמציא לפיהן סיפורים. הבוחן מעריך את מבנה הסיפורים ואת תוכנם וגם את התנהגותו של האדם המספר אותם, בניסיון לגלות משהו על העניינים העיקריים המעסיקים את הנבחן, על מניעיו ועל מאפייני אישיותו. עשרות שנות מחקר הוכיחו, כי מבחן התפסת הנושא הוא מדד תקף לצורך בהישג. פסיכולוגים משתמשים לעיתים תכופות בכמה מבחנים לצורך הערכת אישיותו של אדם אחד.