מבוא לפסיכולוגיה - פרק 4 - חישה ותפיסה

פרק 4 – חישה ותפיסה

"עלינו לחוות את המציאות החיצונית באופן מדויק למדי, ובלא טעויות, שאם לא כן לא נוכל לשרוד."

חישה, ארגון, זיהוי והיכר

חישה היא התהליך שבו בעקבות גרייה של קולטני חישה, נוצרים דחפים עצביים המייצגים אירועים בתוך הגוף או מחוצה לו. תפיסה היא התהליך הכולל של הכרת העצמים וההתרחשויות בסביבה, המחולק לשלושה שלבים: חישה, ארגון התפיסה וזיהוי והיכר של העצמים. התופעה או ההתנסות שנקלטים נקראים בשם מתפס. ארגון התפיסה – לאחר החישה, זהו השלב שבו נוצא ייצוג פנימי של עצם ומתפתח מתפס של הגירוי החיצוני: גודלו, צורתו, התנועתיות שלו, המרחק מן התופס וכיוונו. אומדנים אלו מבוססים על חישובים מנטאליים המשלבים ידע קודם, עדויות עכשוויות ואת ההקשר התפיסתי של הגירוי. בשלב הבא, הזיהוי וההיכר – המתפסים מקבלים משמעות. שאלת התפיסה "כיצד נראה העצם?" משתנה לשאלת זיהוי "מהו עצם זה?" ואח"כ לשאלת היכר "מה תפקידו של העצם?". כדי לענות על שאלות אלו התהליכים הקוגניטיביים משלבים את התיאוריות, הזכרונות, הערכים, האמונות והעמדות של התופס.

גירוי קרוב וגירוי רחוק - העצם הממשי בעולם נקרא בשם גירוי רחוק והבבואה האופטית שלו על הרשתית נקראת בשם גירוי קרוב. מה שאנחנו רוצים לתפוס הוא הגירוי הרחוק – העצם האמיתי בסביבה, ואילו הגירוי שממנו עלינו לחלץ את המידע הנחוץ לצורך זה הוא הגירוי הקרוב – הבבואה של העצם על הרשתית.

מציאות, דו –משמעות ואילוזיות

התפיסה חותרת להגיע ל"קיבוע" מושלם של העולם ורואה בכך יעד מרכזי. הישרדותנו תלויה בתפיסה מדויקת של עצמים והתרחשויות בסביבתנו הקרובה שלא תמיד קל לנו לפענחם. דו –משמעות הוא מושג חשוב להבנת התפיסה שכן הוא מראה שלדימוי יחיד ברמת החישה עשויות להיות פרשנויות רבות – ברמת התפיסה וברמת הזיהוי. בשתי הפרשנויות היא נתפסת כאותה צורה פיזית, הדו –משמעות עולה כאשר אנו רוצים לקבוע מהו העצם שהיא מייצגת, וכיצד יש לסווגו כשיש בידינו מידע מעורב על אותו העצם. אחת התכונות היסודיות של תפיסה אנושית נורמאלית היא הנטייה להמיר דו –משמעות ואי וודאות הקשורים לסביבה בפירוש ברור, כדי שיהיה אפשר לפעול על פיו בבטחה. אילוזיות מתרחשות כאשר מערכת התפיסה מתעתעת וגורמת לחוות תבנית מסוימת של גירוי באמצעות הצגתו באופן מוטעה בעליל. רוב בני האדם חווים אותן אילוזיות כשהם נמצאים באותו מצב תפיסתי, כיוון שהפיזיולוגיה של המערכות החישתיות שלנו דומה, וכך גם האופן שבו אנו חווים את העולם. האילוזיות מרמזות כי מערכות התפיסה שלנו אינן יכולות לבצע בשלמות את משימת שחזור הגירוי הרחוק המתקבל מן הגירוי הקרוב.

פסיכו פיזיקה

פסיכו פיזיקה – חקר הקשרים בין גירויים פיזיקאליים לבין ההתנהגות או החוויה המנטאלית שהם מעוררים. זהו מושג שנטבע ע"י גוסטב פכנר, פיזיקאי גרמני.

סף מוחלט של גירוי – הכמות המינימאלית של אנרגיה פיזיקאליות, הנדרשת ליצירת חוויה חושית. את תוצאותיה של חקירת הסף המוחלט אפשר לסכם בפונקציה פסיכומטרית: גרף המראה את אחוז האיתורים (הבחנה בגירוי- ציר אנכי) ברמות השונות של עצמת הגירוי (ציר אופקי). העקומה הפסיכומטרית מקבלת בדרך כלל צורה של האות S, שבה אזור מעבר ממצב של היעדר איתור לאיתור מדי פעם, ועד לאיתור כל הזמן. אפשר להשתמש באותו הליך למדידת הסף של חושים שונים באמצעות שינוי של ממדי הגירוי.

הסתגלות חישתית – היא התגובתיות ההולכת ופוחתת של המערכות החושיות לגרייה מתמשכת; מערכות החישה שלנו רגישות יותר לשינויים בסביבה החושית מאשר למצבים קבועים. מנגנון ההסתגלות מאפשר לנו להבחין מהר יותר באתגרים שמציבים מקורות חדשים של מידע ולהגיב עליהם.

הטיית תגובה ותיאוריית גילוי האותות – מדידת הסף יכולה להיות מושפעת גם מהטיית תגובה, הנטייה השיטתית של צופה מסוים להעדיף תגובה מסוימת בשל גורמים שאין בינם לבין המאפיינים החישתיים של הגירוי דבר. תיאוריית גילוי האותות הנה גישה שיטתית לבעיית ההטיות בתגובה, משום שהיא מזהה שני תהליכים נפרדים של איתור חישתי: תהליך חישה ותהליך החלטה המשקף את הטיות התגובה של הצופה, באמצעות חלוקה ל-4 אופציות: פגיעה, החטאה, אזעקת שווא ודחייה נכונה. החוקרים משתמשים בשיטות מתמטיות לחישוב מדדים נפרדים של רגישות הצופים ושל הטיות התגובה שלהם, וכך להפריד בין תפקיד הגירוי החושי לבין קריטריון ההחלטה של הפרט ביצירת התשובה הסופית.

סף הבדל – ההבדל הפיזיקאלי הקטן ביותר בין שני גירויים, שעדיין אפשר להבחין בו. ההגדרה האופרציונלית של סף ההבדל היא הנקודה שבה מזהים את הגירויים כשונים במחצית מן המקרים. ערך זה של סף ההבדל ידוע בשם הפער המינימאלי המובחן, והוא יחידה כמותית למדידת עצמתם של הבדלים פסיכולוגיים בין כל שתי תחושות. סף ההבדל נחקר לראשונה ע"י ארנסט ובר ב1984, ועל שמו נקרא חוק ובר אשר טוען שהפער המינימאלי המובחן בין שני גירויים עומד ביחס קבוע לעצמת הגירוי הסטנדרטי (k הוא היחס הקבוע של ובר לממד הגירוי המסוים).

מאירועים פיזיקאליים לאירועים מנטאליים

המרת צורה אחת של אנרגיה פיזיקלית, כמו אור, לצורה אחרת, כמו דחף עצבי, נקראת בשם התמרה. המוח מבחין בין החוויות החושיות השונות באמצעות הקצאת אזורים ספציפיים בקליפת המוח לכל אחד מן החושים. הפעלת מערכת חושית מתחילה בגירוי סביבתי אשר מתגלה ע"י קולטני חישה, אשר ממירים את הצורה הפיזיקאלית של האות החושי לאותות תאיים שמערכת העצבים יכולה לעבד. אותות תאיים אלו מעבירים מידע לנוירונים ממלה גבוהה יותר, הממזגים מידע מכמה מקורות קליטה חושיים. בשלב זה, נוירונים מחלצים מידע על אודות התכונות הבסיסיות של הגירוי כמו גודלו, עצמתו, צורתו והמרחק ממנו. כל המידע מתחבר לצפנים מורכבים עוד יותר, המועברים הלאה לאזורים הספציפיים בקורטקס הסנסורי ובקורטקס האסוציאטיבי במוח.

מערכת הראייה

העין האנושית – העין היא המצלמה המצלמת את העולם בעבור המוח. העין קולטת אור וממקדת אותו: תחילה חודר האור לקרנית – בליטה שקופה בחלק הקדמי של העין. אחר –כך האור עובר דרך לשכה קדמית, המלאה בנוזל שקוף, הנקרא בשם מי הלשכה. האור ממשיך ועובר דרך האישון, שהוא פתח בקשתית האטומה לאור. כדי למקד אור בעין, עדשה שקופה, משנה את צורתה לפי הצורך. כשהעין מתמקדת בעצמים רחוקים העדשה מקבלת צורה פחוסה, וכאשר היא מתמקדת בעצמים קרובים היא מתעבה. הדסקית השרירית של העין משנה את גודל האישון, שהוא הפתח שדרכו חודר האור לתוך גלגל העין כדי לשלוט בכמות האור הנכנסת. האור עובר דרך הנוזל הזגוגי ונופל לבסוף על הרשתית- משטח דק הצפה את הקיר האחורי של גלגל העין.

האישון והעדשה – הקשתית גורמת לאישון להתרחב או להתכווץ כדי לשלוט בכמות האור הנכנסת לגלגל העין. האור מתמקד על הרשתית באמצעות העדשה, שהופכת את תבנית האור (שמאל –ימין למטה – למעלה). לעדשה חשיבות מיוחדת בשל יכולות ההתמקדות המגוונות שלה בעצמים קרובים ורחוקים, ע"י שוני עובי העדשה. התהליך נקרא אקומודציה, ובני אדם רבים (רחוקי –ראיה וקצרי –ראיה) סובלים מבעיות באקומודציה, גם עקב שינויים בגיל, כשהעדשה מעבדת מגמישותה ומשקיפותה.

הרשתית – הפונקציה העיקרית של העין היא להתמיר מידע על אודות העולם מגל אור לאותות עצביים. תהליך ההתמרה מתחולל ברשתית, הממוקמת בחלק האחורי של העין. הרשתית בנויה מכמה שכבות של תאי עצב מסוגים שונים. קנים ומדוכים מבצעים את רוב תהליך ההתמרה – 120 מיליון הקנים מתמחים בתאורה חלשה מאוד ו7 מיליון המדוכים מתמחים באור. קרוב למרכז הרשתית יש אזור בשם גומה המכיל רק מדוכים ובו חדות הראייה היא הגבוהה ביותר. על הרשתית ישנו עוד אזור הנקרא הכתם העיוור ובו אין קולטנים כלל. (עמ' 166 -167 מסביר על תהליך הראיה)

תהליכים במוח – מיליוני האקסונים של תאי הגנגליון היוצרים כל סיב אופטי מצטרפים יחד בתצלובת הראיה, המזכירה את האות היוונית X. מסלולי הראיה (שני צרורות סיבים המכילים אקסונים משתי העיניים) מספקים מידע לשני צברי תאים במוח; ניתוח הריאה מופרד לשני מסלולים – זיהוי דגמים וזיהוי מקום. למרות החלוקה למערכות נפרדות התמונה החזותית נתפסת שלמה. יש שלושה סוגים של תאים בקורטקס – פשוטים (מגיבים לפסי אור בכיוון ה"עדיף" עליהם) מורכבים (פסי אור בכיוון עדיף, תנועה) ומורכבים במיוחד (פסי אור נעים באורך מסוים או זוויתיים). החלוקה לתאים התגלתה ע"י הובל וויזל, אשר קיבלו פרס נובל. אזורים מסוימים במוח מיועדים לעיבוד פנים אנושיות וגוף האדם.

ראיית צבע – האור שאנו רואים הוא קטע קטן מממד פיזיקאלי הנקרא הספקטרום האלקטרומגנטי. התכונה הפיזיקאלית המבחינה בין סוגים שונים של אנרגיה אלקטרומגנטית, כולל אור, מכונה אורך גל, כלומר המרחק בין שני שיאי גל סמוכים. אורך גלי האור נמדד בננומטרים (מיליונית המילימטר). אור הוא אורך גל בטווח מ400-700 ננומטרים. קרני אור באורכי גל מסוימים קובעים את החוויה של ראיית צבעים מסוימים – האור מתואר כאורך גל ולא כצבע. את כל חוויות האור אפשר לתאר במונחים של שלושה ממדים בסיסיים: גוון (איכות צבע), רוויה (מידת הטוהר והחיות) ובהירות (אור). בני האדם מסוגלים להבחין בכשבעה מיליוני צבעים שונים.

חיבור נכון של אורכי גל שונים מניב אור לבן. חיבור אורכי גל נקרא עירוב צבעים חיבורי. אורכי גל הנמצאים בדיוק זה מול זה על מעגל הצבעים נקראים צבעים משלימים, וכאשר מערבבים אותם יחד אנו חווים לבן. בבואת גרר שלילית – היפוכו של הצבע המקורי אותו אנחנו חווים. עירוב צבעים חיסורי הוא אורכי הגל שלא נספגו ואותם אנו חווים. עיוורון צבעים הוא חוסר יכולת מלא או חלקי להבחין בין צבעים, וזהו ליקוי תורשתי המתקשר לכרומוזום X. 8% מן הגברים הם עיוורי צבעים ברמה זו או אחרת, ו0.5% מן הנשים.

תיאוריות של ראיית צבע

תיאוריית שלושת הצבעים [יאנג –הלמהולץ]  שלושה סוגים של קולטנים, אדום ירוק וכחול, כאשר השאר הם עירוב חיבורי או חיסורי. לא הסבירה את תופעת בבואת הגרר המשלימה.

תיאוריית ההליך המנוגד [הרינג –ג'יימסון] שלוש מערכות בסיסיות של צבעים מנוגדים, בבואות הגרר מוסברות ע"י עודף גרייה הגורמת לעייפות באלמנט אחד.

שתי התיאוריות משלימות ואינן סותרות זו את זו, ואף נתמכות בממצאים מודרניים ומידע חדש שיש לנו על מערכת הראייה.

מערכת השמיעה

הפיזיקה של השמיעה – פעולות מסוימות גורמות לעצמים לרטוט, ואנרגיית הרטט מועברת לאוויר, מה שיוצר שינויים קלים בלחץ המתפשטים מן העצם הרוטט כלפי חוץ בצורת צירוף של גלי סינוס הנעים במהירות של כ-300 מטרים בשנייה. לגל סינוס יש שתי תכונות פיזיקאליות בסיסיות הקובעות כיצד הוא ישמע: תדירות ומשרעת. התדירות היא מס' המחזורים שגל משלים בזמן נתון (בשנייה – נמדד בהרץ) – מה שקובע את גובה הקול, באיזו מידה הוא גבוה או נמוך (מ20 הרץ ועד 20,000 הרץ). היחס בין התדירות לבין גובה הקול הוא לא ליניארי. משרעת, שהיא עצמתו של גל הקול המיוצגת ע"י מחצית גובה הגל מפסגתו ועד לבסיסו, היא הקובעת את עצמת הקול, הנמדדת בדציבלים. קולות החזקים מ90 דציבלים עלולים לגרום לאבדן שמיעה. גוון הקול משקף את מורכבותו של הקול. לצליל טהור יש רק תדירות אחת ומשרעת אחת, לקולות שאנו מכנים רעש אין מבנה פשוט וברור של תדירויות.

הפיזיולוגיה של השמיעה – ישנם שני סוגי לקויות שמיעה, חירשות הולכה בה העצמות באוזן התיכונה אינן מתפקדות וניתן לתקנן ע"י החדרת עצמות מלאכותיות, וחירשות עצבית שהיא לקות במערכת הנוירונים. על מנת שנוכל לשמוע צריכות להתקיים ארבע התמרות:

1.      גלי קול הופכים לגלים נוזליים – מולקולות אוויר רוטטות נכנסות אל תוך האוזניים, חלקן מוחזרות מהאוזן החיצונית ומהאפרכסת, ופוגשות בקרום המכונה עור התוף ומרעידים אותו. התנודות מועברות לאוזן התיכונה ומרוכזות בעצמות הפטיש הסדן והמשוורת, אשר משגרות אל השבלול.

2.      הגלים גורמים לתנודות – הקרום הבזילרי נע בתנועות גליות בתוך השבלול המלא בנוזל.

3.      התנודות עוברות התמרה לדחפים חשמליים עצביים – ע"י תאי השערות שמתכופפים ומגרים את קצות העצבים.

4.      הדחפים נעים אל קורטקס השמע – מהשבלול דרך גרעין השבלול הנמצא בגזע המוח אל קורטקס השמע דרך סדרה של גרעינים נוספים.

כיצד מתמירה מערכת השמע גלי קול לתחושות של גובה צליל?

תיאוריית המקום – תפיסת גובה הצליל תלויה במקום המסוים על גבי הקרום הבזילרי שבו מתרחשת הגרייה הרבה יותר.

תיאוריית התדירות – קצב הירייה הוא הקוד הנוירוני לגובה הצליל. נוירונים אמנם לא יכולים לירות בקצה מהיר מ1000 הרץ, אך עיקרון הוולי מסביר שנוירונים אחדים פועלים יחד כדי להגיע לתדירות גבוהה יותר.

מיקום הקול – לקבוע את מקור התרחשות השמע במרחב. יש שתי דרכים לכך: הערכת הזמני היחסי והערכת העצמה היחסית. הערכת הזמן – משווים בין הזמנים היחסיים שגלי הקול מגיעים ונכנסים לכל אוזן. המוח משתמש במידע על אודות ההבדל בזמני ההגעה של גלי הקול כדי לאמוד את מיקומו האפשרי של הקול במרחב. העצמה היחסית – לגל קול יש עצמה קצת יותר גדולה באוזן הראשונה שאליה הוא מגיע כיוון שהראש עצמו מטיל צל קול המחליש את האות.

חוש הריח -  ריחות מכריזים על קיומם באמצעות האינטראקציה שהם מקיימים עם חלבוני קולטנים על הקרומים של ריסי ההרחה. שמונה מולקולות מגרות עצב אחד, וארבעים עצבים מגורים כדי ליצור הרחה. דחפי העצב מעבירים מידע על הריח לפקעית ההרחה שמעל הקולטנים. הריח התפתח כמערכת לאיתור מזון ולמיקומו, בני מינים רבים מתקשרים ביניהם באמצעות הפרשת אותות כימיים ואיתורם (פרומונים).

חוש הטעם – מערכת הטעם היא החסינה ביותר מפני פגעים מכל מערכות החישה האחרות. טעם וריח פועלים במשולב בזמן האכילה. שטח פני הלשון מכוסה בפטמיות המכילות צברים של קולטני טעם (פקעיות טעם). תאי קולטנים יחידים מגיבים באופן הטוב ביותר לאחד מארבע איכויות יסודיות של טעם (מתוק, חמוץ, מר ומלוח), אך עשויים להגיב במידה מסוימת גם לטעמים אחרים. דברים רבים שאנו מכניסים לפה עלולים להזיק לקולטני הטעם.

חוש המגע – העור מכיל קצוות עצבים היוצרים תחושות של לחץ, חום וקור. סוגים שונים של קולטנים פועלים קרוב לפני השטח של הגוף. גופיפי מייסנר מגיבים לחיכוך, ולוחיות מרקל מגיבים ללחץ של עצמים קטנים. רמת רגישות העור ללחץ שונה באזורים שונים של הגוף. יש קולטנים שונים לחום ולקור. המקומות על פני שטח העור המעוררים תחושות ארוטיות נקראים בשם אזורים ארוגניים.

חוש שיווי המשקל – מספק לנו מידע על מיקומו של הגוף, בעיקר הראש, ביחס לכוח הכבידה. הקולטנים נמצאים באוזן הפנימית – שיעור זעירות המוקפות בנוזל, כאשר הראש זז הנוזל לוחץ על השיערות ומכופף אותן. השקיק והנאדון מדווחים על האצה או האטה, התעלות החצי מעגליות מדווחות על תנועה. חוסר בשיווי משקל מפוצה ע"י הישענות על מידע חזותי.

חוש הקינסתזיה – מספק מידע רצוף על פעילויות מוטוריות, בלא חוש זה לא היינו יכולים לתאם את רוב התנועות הרצוניות. המידע על חוש זה מתקבל מקולטנים הנמצאים במפרקים, בשרירים ובגידים. המוח משלב את המידע מחוש זה יחד עם המידע של חוש המגע.

כאב – תגובת הגוף לגרייה של גירויים מזיקים. קולטני כאב אחדים מגיבים לטמפרטורה, אחרים לכימיקלים, וכן הלאה. רשת זו של סיבי כאב היא רשת עדינה המכסה את כל הגוף. סיבים עצביים היקפיים משגרים אותות כאב למערכת העצבים המרכזית בשני מסלולים: צבר סיבי עצב מהירים המכוסה מיילין (פרק 3); וצבר שני של סיבים קטנים ואיטיים יותר, בלא עטיפת מיילין. ממוח השדרה, הדחפים מגיעים לתלמוס ומשם לקורטקס המוחי, שם מזוהה מיקום הכאב ועצמתו, ומתקבלת החלטה על תכנית פעולה. תיאוריית בקרת השער: תאים במוח השדרה פועלים כשערים עצביים, אשר מפסיקים חלק מאותות הכאב וחוסמים את דרכם אל מוח, כנדרש.

תהליכי ארגון התפיסה

קביעת מוקד הקשב – כוללת שני מרכיבים: בחירה מכוונת –מטרה אשר משקפת את בחירת העצמים שבהם נמקד את הקשב כפונקציה של המטרות שלנו, או לכידה שמקורה בגירוי אשר מתרחשת כאשר מאפיינים של הגירויים עצמם הם אלה שאוטומטית לוכדים את הקשב שלנו. מערכת התפיסה מאורגנת באופן שבו הקשב נמשך אוטומטית לעצמים חדשים בסביבה.

גורלו של מידע לא קשוב – מודל הפילטר: לתודעה שלנו יש קיבולת מוגבלת לבצע עיבוד מושלם, ולכן המערכת מחייבת את הקשב לווסת בקפדנות את שטף המידע המגיע מן הקלט החושי למודעות. הסינון מתרחש עוד לפני שמשמעות הקלט מטופלת. מערכת הקשב משמשת כפילטר אשר חוסם את המסר הלא קשוב, ומאפשרת רק למסר הקשוב לעבור דרכה. מידע בערוץ הלא קשוב עובר מידה מסוימת של עיבוד, אבל העיבוד אינו מספיק כדי שנהיה מודעים לו.

עקרונות ההקבצה התפיסתית – אחת המטלות הראשונות של תהליכי התפיסה שלנו היא להחליט מה ייחשב דמות ומה רקע. [פסיכולוגיית הגשטאלט חקרה את הנושא]. נחקרו מספר עקרונות: עקרון הסמיכות – קיימת נטייה לקבץ יחד עצמים סמוכים זה לזה. עקרון הדמיון – קיימת נטייה לקבץ יחד את העצמים הדומים ביותר. עקרון ההמשכיות הטובה – קיימת נטייה לתפוס קווים כרצופים. עקרון הסגירות – קיימת נטייה למלא פערים קטנים כדי לתפוס עצמים בשלמותם. עקרון הגורל המשותף – קיימת נטייה לקבץ אובייקטים הנעים לאותו כיוון.

אינטגרציה של מרחב ואינטגרציה של זמן

 הזיכרון החזותי אינו שומר בדייקנות את הפרטים בכל פעם שאנו ממקדים את מבטנו בעולם.

תפיסת תנועה תובעת מן התופס להשוות בין סוגים שונים של מבטים קצרים על העולם.

תופעת פי למרות שיש יותר מדרך אחת לתפוס את המסלול בין שתי נקודות, צופים אנושיים רואים בדרך כלל את המסלול הפשוט ביותר – קו ישר.

תפיסת המרחב – תפיסה זו מחייבת מידע מדויק על העומק וכן על הכיוון של העצם ביחס אלינו. הפירוש שאנו נותנים למרחק נשען על רמזי מרחק: רמזים דו –עיניים – כל עין רואה את העולם באופן שונה במקצת, מה שנקרא "פער בין –רשתי". מידת הפער תלויה במרחק היחסי של העצם מאתנו. אם ההבדל בין הבבואות שתופסות שתי העיניים קטן דיו מערכת הראייה ממזגת אותן לעצם אחד. התכנסות – שתי העיניים פונות פנימה בכל פעם שהן מתמקדות בעצם. היסט תנועה יחסי – היסט תנועה מספק מידע על מרחק כי כאשר אנו זזים המרחקים היחסיים של העצמים בעולם קובעים את התנועה היחסית בבבואה הרשתית.

רמזי תמונה – אפשר לקבל מידע על מרחק גם מעין אחת. מקורות מידע אלה נקראים "רמזי תמונה". הסתרה \ חסימה – כאשר עצם אטום מסתיר חלק מעצם אחר, מעידה שהעצם המוסתר חלקית רחוק יותר מן העצם החוסם. יש חסימת אור ויצירת צל. גודל יחסי – העצם הקרוב מטיל את הבבואה הגדולה והרחוק את הבבואה הקטנה. פרספקטיבה קווית – שני קווים מקבילים מתכנסים לקראת נקודה באופק.עצם רחוק חייב להיות אורך יותר מעצם קרוב, כדי ששניהם ייצרו בבואות רשתית באותו הגודל (אילוזיית פונזו). דחיסות המרקם – יותר דחוס = רחוק יותר (ציור שדה החיטה).

קביעויות תפיסה  

העולם נראה לנו בלתי משתנה, קבוע ויציב, למרות שינויים בגרייה של קולטני החישה שלנו.

קביעויות– קביעות גודל היא היכולת לתפוס את הגודל הממשי של עצם, על אף שינויים בגודל הבבואה שלו על הרשתית: איחוד של גודל הבבואה יחד עם המרחק של העצם מן העין ושימוש בידע קודם על גודלם האופייני של עצמים בעלי צורה דומה. קביעות צורה – אנו תופסים נכונה את צורתו הממשית של עצם אפילו כשהוא נוטה מאתנו והלאה, כי היא מביאה בחשבון את המרחק של הצופה מחלקיו השונים של העצם. קביעות הבהירות – הנטייה לתפוס את הגוון הלבן, האפור או השחור של עצמים כקבוע, על אף רמות משתנות של תאורה.

תהליכי זיהוי והיכר

עיבוד מלמטה –למעלה ומלמעלה –למטה

עיבוד מלמטה –למעלה – קליטת המידע החושי מן הסביבה ושיגורו למוח לשם חילוץ המידע הרלוונטי ועיבודו: מתחיל במציאות המוחשית ועוסק בפיסות מידע ובהמרת מאפיינים מוחשיים ופיזיקאליים של גירויים לייצוגים מופשטים. נקרא גם: עיבוד שמקורו בנתונים.

עיבוד מלמעלה –למטה – פונקציות מנטאלית גבוהות יותר משפיעות על הדרך שבה אנו מבינים עצמים ומאורעות. ידוע גם כעיבוד שמקורו במושגים, כיוון שהמושגים המאוחסנים בזיכרון משפיעים על פירוש הנתונים החושיים.

שחזור פונמי (עיבוד מלמעלה –למטה) – גם כאשר שיחת בני אדם מופרעת ע"י רעשים רובם אינם שמים לב לקיומם של פערים באותות הפיזיקאליים, כאשר המוח משתמש בתהליך מלמעלה –למטה כדי למלא פונמות חסרות בצליל.

השפעתם של הקשרים ושל ציפיות – הקשרים וציפיות יכולים להשפיע על ההשערות שלנו על אודות העולם. ההקשר יוצר ציפיות על אודות העצמים שאנו עשויים לראות, או לא לראות, בסביבתנו הקרובה. השפעות אלו תועדו ע"י חוקרים באמצעות חקירת מערכים: מערך מוטורי – הנכונות להגיב במהירות בתגובה מוכנה מראש. מערך מנטאלי – המוכנות להתמודד עם סיטואציה. מערך תפיסתי – המוכנות לאתר גירוי מסוים בהקשר נתון. השפעות ההקשר על התפיסה תובעות מן הזיכרון שלנו להיות מאורגן באופן שבו מידע רלוונטי לסיטואציות מסוימות יהיה זמין בזמן המתאים.